שיתוף גורמים פרטיים בהפקת שומות מס בראי עקרון הסבירות המנהלית

 בשנים האחרונות הולכת, מתרחבת ומעמיקה ברשויות המקומיות תופעה (יהיו שיגידו- מגיפה) של "הפרטת השומה".

תמצית התופעה-  שומת המס (קביעת הגורמים הקובעים את גובה המס) לא נוצרת במשרדו של פקיד הרשות המקומית (מנהל הארנונה)  אלא במשרדם של גורמים פרטיים שבמסגרת הסכמים עם הרשות המקומית הפכו להיות שותפים בהכנסותיהם ושכר טרחתם נקבע לפי כמות הכסף שהצליחו להכניס לרשות ביצירה או הגדלה של שומות מס פרי עמלם. (הגורמים שהביאו לתופעה זו הם רבים, אולם, זה עניין למאמר נפרד).

מדובר בהרחבה, שכלול ובמידת מה "עליית מדריגה" של תופעה ידועה אחרת של הפרטת גביית המס.

נישומים רבים שנאלצים להתמודד עם שומות מסוג זה- שפעמים רבות עולות כדי עשרות מליוני שקלים וכוללים גם חיובים רטרואקטיביים שחוקיותם מוטלת בספק- לא מוצאים אוזן קשבת בבתי המשפט לטענות העולות כנגד עצם השיטה ועצם הפרטת השומה.
רק מי שניחן בחושים מחודדים יוכל לשמוע את קול  שוועתם ונאקתם של הנישומים המעלים במסגרת הליכים משפטיים טענה כנגד השיטה.
במספר פסקי דין לאורכם ולרוחבם של הערכאות המשפטיות, בתי המשפט מזכירים- לרוב בשולי פסק הדין ובשורה אחת- את הטענה כנגד השיטה שבאופן עקבי "לא מצאנו בה ממש".

לכאורה, הצדק עם בתי המשפט: זכותם של הרשויות המקומיות להיעזר בגורמים פרטיים לעריכת שומת המס ומה לנו להלין אם השומה נוצרה במשרדו של עורך דין פרטי (ששותף עם הרשות בהכנסותיה לפי שיעור ההגדלה שהשיג) כל עוד ניתנה לנישום הזדמנות ניאותה לשטוח את טענותיו לגופו של עניין בפני היושבים בדין.

לכאורה, אמרנו, שכן, לטעמנו,  חיי המעשה אומרים אחרת ויש להתאים את עקרונות המשפט למציאות המשתנה.

נסביר עמדתנו.
אחד  מעקרונות היסוד בדיני המשפט המנהלי הינו עקרון "הסבירות המנהלית". על פי עקרון זה בתי המשפט לא יתערבו בשיקול הדעת המינהלי ולא יחליפו את שיקול דעתם בשיקול דעתה של הרשות המנהלית. נקודת המוצא היא שלכל מקרה נתון אין  החלטה אחת ראויה אלא קשת רחבה של החלטות שכולן ראויות וכולן ייחשבו כסבירות. רק החלטה אשר חורגת מ-"מתחם הסבירות" עלולה להיות מוכרזת על ידי בית המשפט כבטלה. נקודת המוצא היא, איפוא, שבית המשפט נוקט ריסון שיפוטי והוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות גם אם הוא עצמו היה בוחר בפתרון אחר.

לטעמי, יש לתן משקל משמעותי לא רק להחלטה אלא גם לתודעה המלווה את ההחלטה. לא הרי החלטה שנוצרת כתוצאה מתודעה של גורם פרטי שכל מעייניו מושאים למקסום רווחיו כהרי החלטה שקיבל בתום לב ובהגינות פקיד ציבור. 
לא פלא, אפוא, שהכנסות הרשויות יגדלו פלאים כתוצאה משיתוף גורמים חיצוניים שלא קשה לנחש- ועיננו גם רואות- את המקום על הסקאלה של מתחם הסבירות אותו תופסות החלטותיהן.

במישור חיי המעשה- בתוך עמינו  אנו יושבים, ומקרים לא מעטים של עיוות עובדות, העלמת מידע ועוד כל מיני מרעין בישין מלווים מדרך הטבע שימוש פרטי בסמכות שלטונית.

הדוגמא המובהקת לכך הוא נושא שאמור להיות הכי ברור וחף מספיקות או מחלוקת: קביעת שטח הנכס. עיננו הרואות כי שטח הנכס הוא נושא כל כך דינמי, הן בשיטת החישוב והן ביישומו. הניסיון מלמד כי שטח הנכס יכול להימדד באופנים רבים ויכול ובשטח יהיו חמישה מודדים שכל אחד יגיע לתוצאה שונה- תלוי בתודעה המלווה את מדידתו.

לטעמנו, המציאות הקיימת בפועל מכתיבה שינוי יסודי של העיקרון המשפטי הקובע ריסון שיפוטי. גם אם בוחרים בתי המשפט לא להתייחס לעצם קיומה של השיטה, לכל הפחות, במסגרת הדיון בשומה מסוג זה, על בתי המשפט לזנוח את עקרון הרסון השיפוטי, לשים את שיקול דעתם במקום שיקול הדעת המינהלי ולהתערב בהחלטה גם אם היא מצויה במתחם הסבירות.

במציאות הקיימת, זוהי "חובתו השיפוטית של בית המשפט ממנו הוא איננו רשאי להשתחרר".