רשויות אכלו בוסר וכיסי הצרכנים תתרוקנה?

​

האינפלציה  במחיר המים

מחירי המים למשקי הבית עלו בעשור האחרון מרמה של 3.63 ש"ח ל-1 קוב מים בשנת 2000 לרמה של כ- 12 ש"ח בממוצע ל- 1 קוב מים בשנת 2013 (תעריף נמוך עד 3.5 מ"ק לנפש לחודש בסך 9.26 ש"ח ותעריף גבוה בסך 14.91 ש"ח). קרי, עלייה של 330%!!! במשך 13 שנה.
מאמר זה נועד לסקור בקצרה את תרומתן של הרשויות המקומיות לעלייה הדרסטית במחירי המים למשקי הבית.

הרפורמה במשק המים והביוב

בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב שביקש לעשות רפורמה במשק המים והביוב בכך שביקש להפקיע מהרשויות המקומיות את הטיפול בתשתיות המים והביוב ולהעבירם לטיפולם של תאגידים. הרפורמה היתה מסקנה הכרחית לאור משבר מים חריף שפקד את ישראל בשנות ה- 90 ואיים על קריסת משק המים.

מה היו, איפוא, הגורמים למשבר המים ומדוע הוחלט להפקיע מהרשויות המקומיות את הטיפול במשק המים והביוב?

בהתאם לנייר עמדה מיום 12.1.09 מטעם המנהל למשק המים במשרד הפנים שהוגש לוועדת חקירה ממלכתית לחקר הגורמים למשבר במשק המים והביוב, משבר המים נבע בעיקרו מכשל מתמשך ועקבי של הרשויות המקומיות מביצוע אחריותם בטיפול בתשתיות המים והביוב. הכספים ששילמו האזרחים למטרה זו במשך עשרות שנים "נבזזו"  על ידי הרשויות המקומיות ושימשו לצרכים אחרים. הן הכספים שנגבו כהיטלי פיתוח, הן הכספים שנגבו כאגרת ביוב והן ה"רווח" של הרשויות ממחיר המים שסיפקו לתושבים  (הרשויות קנו את המים ממקורות ומכרו במחיר גבוה הרבה יותר) תועלו בעיקר לכיסוי גירעונות והגדלת התקציב הרגיל תוך הזנחת המטרות להן נועדו התקציבים שלשמן נגבו מהציבור- טיפול, תחזוקה ושדרוג של התשתיות העירוניות. התוצאה היתה קשה: תשתיות מים וביוב ישנים שגרמו לפחת מים גבוה (אובדן של עשרות מליוני מ"ק מידי שנה), זיהומים כתוצאה מתשתיות ביוב קלוקלים, עלויות הפקה והולכה גבוהות מהמקובל, איכות מים נחותה, דלדול מקורות המים כולל סכנה להמלחת מי התהום ולפגיעה בהן ללא דרך חזרה.

הנסיונות לפתרון חלק מהבעיות באמצעות הקמת איגודי ערים לביוב כשל גם הוא עקב החובות אליהם נקלעו איגודי הערים בעיקר בגלל שכספים שנגבו על ידי הרשויות נבלעו לצרכים מקומיים ולא הועברו לאיגודים.

אפילו "שוחד"  לא הועיל
 
מודעים לכוחם של הרשויות המקומיות, ביקש חוק התאגידים לבצע את הרפורמה בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות ובהסכמתן וכך השקיעה המדינה הון עתק בהענקת תמריצים ומענקים לרשויות המקומיות על מנת שאילו ישתפו פעולה בהקמת התאגידים ובלבד שישחררו את הציבור מלפיתתן היקרה.

העקרון המרכזי של הרפורמה, מעבר להפקעת הטיפול במשק המים מהרשויות והעברתם לניהולן של תאגידים, הינו עקרון הידוע כעקרון העלות המוכרת. הצרכנים ישלמו את מלוא עלות המים כאילו מדובר במצרך פרטי בשוק החופשי. מחיר המים לצרכן יתומחר לפי שלושה מרכיבים עיקריים:
א. מחיר המים (הפקתו והובלתו);
ב. עלות החלפת התשתיות ושדרוגן במשך השנים ("עלות ההון");
ג. תשואה על ההון. 
(הסבסוד הצולב לחקלאים ולתעשייה הינו נושא נפרד שאינו מעניינו של מאמר זה)

תשתיות המים אמורים לעבור לתאגידים עם הטבות מפליגות לרשויות המקומיות אשר קיבלו תמורה בעד התשתיות שהועברו לתאגידים אם בכסף מיידי או עתידי ואם כנגד הענקת מניות בתאגידים באופן המזכה את הרשויות בדיבידנדים מרווחי התאגיד. 

ההצעה שהוצעה לרשויות נועדה ליצור לרשויות הכנסות ממשק המים  למרות שהטיפול במשק המים הופקע מהן.

חרף ההטבות הרבות, התנגדו הרשויות המקומיות בכל תוקף לביצוע הרפורמה. הלובי של השלטון המקומי פעל ללא ליאות וללא בושה לטרפוד הרפורמה ומרכז השלטון המקומי אף קרא לרשויות המקומיות באופן פומבי להפר את החוק (אכן!) על מנת להכשיל את המהלך.

אם לא השמדנו- נגיייס 

משהוברר לרשויות השלטון שאין סיכוי קלוש לבצע את המהלך בהסכמה, תוקן בשנת 2004 חוק התאגידים והרשויות המקומיות חוייבו תוך  פרק זמן מקסימלי של שש שנים להקמת תאגידים והעברת הסמכויות לניהול משק המים והביוב לתאגידים אילו.
ואם תהיתם, הרי שגם החובה שנקבעה בחוק החקוק לא הצליחה לשכנע את הרשויות לקבל את הגזירה. הרשויות המקומיות עמדו על הרגליים האחוריות וניסו בכל כוחן למנוע את המהלך תוך הפרת החוק באופן בוטה ומבזה.

בשנת 2009 במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט – 2010, הוכבד הלחץ על הרשויות בכך שהופקעה מהם הסמכות לגבות היטלי מים וביוב ובכך, למעשה, נכפה עליהם להעביר את משק המים והביוב לתאגידים. עד היום, ייאמר אגב אורחא, עדיין ישנן רשויות מפירות חוק ה"מצפצפות" על החוק ונמנעים מהקמת תאגיד (ראה, למשל, רחובות).

משראו הרשויות שנפל הפור ונגזרה הגזירה, פעלו בכל כוחן כדי לצמצם את נזקיה וכך הגענו למצב שכל רשות ביקשה להקים תאגיד מים בתחומה בתקווה שפרנסיה יוכלו לשלוט על פעילותה ובכך לקיים את הרפורמה להלכה,  ולשימה ללעג ולקלס למעשה.

מאמציהן הצליחו חלקית. 
אם החלטת ממשלה מספר 2447 משנת 2004 קבעה שיוקמו לא יותר מ30 תאגידים ברחבי הארץ הרי שבפועל הוקמו 52 תאגידים בתחומן של 132 רשויות מקומיות המשרתים כ- 5.5 מ' תושבים (אקוויולנטי ל-105 תאגידים בכל רחבי הארץ). מספרם הגבוה של התאגידים נובע מהתנגדותם של ראשי הרשויות המקומיות להקמתם של תאגידים אזוריים.
להערכת רשות המים, ניתן לצמצם את מספרם של התאגידים לכ – 20 תאגידים ובכך להביא לחיסכון בעלויות של כ- 100 מ' ₪ לשנה.

לא רק עלויות התפעול גבוהות בגלל התנהלותן של הרשויות. גם הרכיב ההוני במחיר המים גבוה מהעלות הריאלית בעיקר בגלל ההזנחה המתמשכת של  התשתיות והצורך להחליפן בפרק זמן קצר משמעותית מאורך החיים האמיתי שלהן.

למנוע סילוף והטעייה מכוונת, נציין כי העלייה במחיר המים איננה נובעת ממחסור במים או מהקמתם של מתקני ההתפלה. בהתאם לפירסומי רשות המים והביוב עלות ההפקה של מ"ק מים מותפלים בשנת 2013  הינו 1.07 ש"ח בלבד מתוך 10.1 ש"ח תעריף ממוצע (עלות הפקת מים מותפלים זהה, פחות או יותר, לעלות הפקה של מים ממקורות כך שלמעשה מאז ההתפלה אין במדינת ישראל מחסור במים). הטענה הנשמעת כאילו מחיר המים נועד לעודד חסכון אינו נכון גם לגופו עניין שכן  על פי נתונים שפורסמו הגמישות לביקוש למים הינו קשיח יחסית. עלייה של 90% במחירי המים בשנים 2006-1010 גרמה לירידה של פחות מ- 15% בלבד בצריכת המים של הציבור.

היצא חוטא נשכר?

וכך הגענו אל המצב הבלתי יאומן בו מי שמעל בתפקידו במשך שנים רבות וביזבז במחדליו ובמעשיו סכומי עתק שנגבו מאזרחי המדינה לטובת תחזוקת תשתיות המים והביוב ממשיך ליהנות מדיבידנדים המשולמים על ידי אותם הצרכנים במחיר המים. צרכני המים נאלצים לשלם מחיר מופקע בגלל מחדלי ומעללי הרשויות כפי שהדבר בא לידי ביטוי הן  ברכיב העלות התפעולית  הגבוהה המושפעת מריבוי תאגידים וכפל עלויות מיותרות והן ברכיב ההוני הגבוה מהעלות הריאלית עקב הצורך הדחוף להחליף את התשתיות שהוזנחו על ידי הרשויות.
ובכך לא די שכן יש להוסיף על כך דיבידנדים לרשויות כפי שבא לידי ביטוי ברכיב התשואה על ההון....

הנה כי כן, העלייה הדרסטית במחיר המים אינה גזירה משמים והיא לא צמחה יש מאין. היא יציר כפיו של השלטון המקומי ותולדה ישירה של מחדליו שהפנה את הכספים שנועדו לתחזוק תשתיות לתחזוק מנגנונים מנופחים.
הפתרון של הקמת תאגידי המים אולי מנע קריסה של משק המים,  אולם, החשבון שולם על ידי הציבור שיותר ויותר מוצא עצמו נלחם למניעת קריסה שלו עצמו. הפרטת משק המים הינה פתרון קוסמטי בלבד. מחר נצטרך להפריט את שרותי הנקיון ומחרתיים את מוסדות התכנון והבניה וכו'.

החטא הקדמון הוא ריבוי הרשויות והפתרון האמיתי לו הוא צמצומן.